אי ודאויות נניח שניתן לנו תיאור או הסבר לגבי מחלקה גדולה של עניינים . הראיות לכך אי אפשר שיהיו מכריעות לחלוטין , ובטחוננו בהן לעולם לא יוכל להיות ודאי כולו . כי הראיות יבואו , כרגיל , רק מחלק של הדוגמאות שבטווח המסקנה , ומידה של אי ודאות תהיה טפולה לשאר המקרים — למשל , לאותם : pTnyn לבוא , שאינם ניתנים להסתכלות . אפילו במסיבות נדירות יחסית , שידיעתנו עליהן מלאות ( כלומר , בדקנו כל פרט בתוך האוכלוסיה שעסקנו בה , ( אין להסיח את הדעת מיסוד השגיאה שבכל נתון , בשעה שאנו באים להעריך את משקל הראיות , המחזקות את מסקנתנו . ורע מזה עלול לקרות : בעוד קצת דוגמאות סומכות את מסקנתנו , סותרות אותה אחרות , ויש לשקול את הראיות החיוביות ואת השליליות אלה כנגד אלה . על הסטאטיסטיקה מוטל אפוא לתת איזו דרגה של אישור או של מהימנות , למסקנות הנובעות מהחקירה , לאור ההוכחות הבלתי מכריעות , שעליהן הן מושתתות תמיד . ניתן לומר כי שליחות הסטאטיסטיקה , במובן הרחב ביותר , היא לטפל בריבוי הנתונים באופן שאפשר יהיה להחליט באיזה מסקנות הם תומכים ומה שיעור התמיכה שהם נותנים לכל מסקנה . מבחינה זו מגדירים עתה את הסטאטיסטיקה ...
אל הספר