הזכות לא להיוולד בפגם דוד הד תגובה פילוסופית לעמוס שפירא אדם אדוק בדתו ומצליח בחייו סופג פתאום סדרה של מכות : עשרת ילדיו מתים בזה אחר זה , כל הונו יורד לטמיון והוא נתקף בסבל פיזי בלתי נסבל . בשלב מסוים האיש מקלל את יומו וקובל על כך שלא מת בבטן אמו . זהו מיודענו איוב , ופרק ג' בספר איוב הוא אולי הביטוי הראשון לקובלנה של "הולדה בעוולה : " " יאבד היום אולר בו והלילה אמר הרה גבר . " ישנם שני הבדלים חשובים בין איוב לבין מקרה זייצוב , ששורטט על ידי עמוס שפירא . ראשית , קובלנתו של איוב היא הצהרה אקספרסיווית בדבר איכותם הבלתי נסבלת של חייו , ואילו הילד בפרשת זייצוב נוקט אמצעים משפטיים נגד האחראי לגורלו ותובע פיצויים . שנית , הנושא של זעקתו של איוב הוא עצם קיומו , ואילו הנושא העיקרי של התביעה המשפטית של הילד אינה עצם קיומו אלא המום שבו נולד . כוונתי בהשוואה בין שני המקרים היא לטעון , שגם אם יש מובן לקובלנתו של איוב כמבטאת ייאוש ותסכול מעצם קיומו , אין מובן דומה לתביעה המשפטית לפיצויים של אדם שנולד במום . הניסיון למצוא פשר הוא עניין פילוסופי מובהק . בדברים שלהלן מטרתי לבחון את הלוגיקה של תביעות ...
אל הספר