זמן ופסיכואנליזה על ממד התנועה ועל התנועה הפסיכואנליטית תכונה מרכזית של חוויית הזמן היא התנועה . בכל רגע נתון , הזמן משתנה , בין שמדובר באשליה ובין שבמציאות ממשית . כל תנועה , התפתחות או תהליך , מתרחשים במעבר בין "לפני " ל"אחרי , " בין עבר לעתיד . מעניין להיווכח שהתנועה במוזיקה נקראת "זמן" וכל מנגינה מעוצבת בידי זמנים שונים . אריאל הירשפלד טוען שהזמן הוא חללו של המדיום 1 המוזיקלי . לטענתו , רוב היצירות של המוזיקה המערבית , אם כי לא רק הן , נוצרות "אל הסוף" ובעלות כיווניות ברורה : נקודת הפתיחה היא סימונו של הסיום . הפתיחה בונה את המצע לכל התרחשות מוזיקלית הצומחת אחריה והופכת לזיכרון אשר הופך - בתורו - לחזות של עתיד , בתבנית דומה ל"מעפר אתה ואל עפר תשוב" ( בראשית ג , ( 9 או "ממך אליך אברח " ( אבן גבירול , כתר מלכות , קלט . ( באמצעות תיאור הפסקאליה של באך , הירשפלד מדגים את המתח המתמיד בין "עבר " ל"עתיד " שבו מצוי המאזין , כך שעבר ועתיד הם לסירוגין כל אחד המשך של האחר . במאמרו "Fear of Breakdown" כתב הפסיכואנליטיקאי האנגלי ד . ו . ויניקוט , אשר השפיע רבות על התפתחותה של הפסיכואנליזה בת זמ...
אל הספר