2 . 5 דרכו של המהר"ל בביאור דרשותפ סוקים אחת השאלות שהטרידה את מפרשי חז"ל היא כיצד להתייחס לדרשות פסוקים , ובפרט לדרשות הנראות רחוקות מפשט הפסוק , מוציאות את מילות הכתוב מהקשרן ומתעלמות מכללי השפה והדקדוק . דנו בשאלה זו בפרקים הקודמים ולמדנו שרש"י ( לעיל , פרק א , סעיף ( 1 . 1 . 2 השתדל להצדיק את הדרשה ולהוכיח את התאמתה ללשון הפסוק או להבהיר מה בלשון הכתוב הניע את חז"ל לדרוש אותו כפי שדרשו . המהרש"א ( לעיל , פרק ב , סעיף , ( 2 . 6 בעקבות רש"י , הצביע על חריגה בלשון הפסוק , חריגה האומרת דרשני , שבאה על פתרונה בדרשת חז"ל . הוא השתדל להוכיח שהרעיון המובע בדרשת חז"ל תואם את "הפסוק הבא לפי עניינו , " כלומר משתלב היטב בהקשר הכללי של הפרק שבו נמצא הפסוק הנדרש . לעומתם , הרמב"ם ( לעיל , פרק ג , סעיף ( 1 . 4 ותלמידיו ( שם , סעיף ( 2 . 2 . 5 ראו בדרשות פסוקים אמצעי ביטוי בלבד , " מליצה נאה , " כלומר העיקר הוא הרעיון שהדרשה מבטאת , וקישור הרעיון לפסוק מסוים הנו רק לצורך נוי . לדעת הרמב"ם , הרעיון שבדרשה לא נלמד מן הפסוק , ובקישורו לפסוק לא התכוונו חז"ל לומר שזהו פירוש הפסוק , אלא זו הייתה דרכם - ...
אל הספר