א . חבורות החסידים המקובלים בצפת במאה השש עשרה ראשית לכל יש להזכיר , שהמושגים 'חסיד' ו'חסידות' מציינים ביסודם מעלה אישית של יחיד ולא זיקה של שייכות לתנועה או לזרם מסוימים . המונח המקראי ' חסיד' נגזר מן המלה חסד והוא משמש כינוי למי שדרכו לגמול חסד לזולתו . בנוסף לפירוש זה , יש מקומות במקרא שבהם מופיע המונח 'חסיד' במשמעות פסיבית , היינו מי שהאל גומל עמו חסד והוא זוכה לקירבתו . בספרות חז"ל מציץ המושג חסיד אדם המתאמץ לקיים את מצוות האל לפנים משורת הדין . מאמץ זה בא לידי ביטוי הן בתחום שבין אדם לחבירו והן בתחום שבין אדם למקום . בהתנהגותו של החסיד יש אפוא גילויים החורגים מדפוסי ההתנהגות המקובלים . לעתים גובלים גילויים אלה בקיצוניות . בעקבות חז"ל השתרש השימוש במונח חסיד כתואר של אדם העובד את האל בעוצמה ובאיכות יוצאות דופן . לא היה זה תואר בעל אופי מוסדי , אלא ביטוי להערכה ספונטנית של הציבור כלפי יחיד הפועל בתוכו . המונח חסידות ציין את אורח חייו ואת מדרגתו הרוחנית של החסיד . באשר לתוכנה של החסידות התפתחו במשך הדורות תפיסות שונות ומגוונות . הדוגמה המפורסמת ביותר של חסידים וחסידות בימי הביניים ג...
אל הספר