פתחדבר " בימים ההם " ו"בזמן הזה" חגי ישראל שנקבעו במקרא אינם רק בגדר טקסים לזכר אירועים שהשפיעו על תולדות העם , אלא יש להתייחס אליהם קודם כל כאל ביטויים של חיזוק הזהות היהודית . מנקודת ראות זו יש בהם פחות משום חגיגה דתית - במובן הצר והאמוני של המונח - או משום המחשה של פולחן מסוים , ויותר משום מפגש עם ממד מסוים של הקיום היהודי , הוא ממד הקשר עם מורשת העבר והשאיפות לעתיד . כל אחד מן החגים נוגע לאופן בסיסי של "זהות" מורכבת זו , שהיא בנויה מאופי תמידי נמשך בזמן ובה בעת מנאמנות לתכנית שיש לשוב ולמצוא בלי הרף את הדינמיקה שלה . ליתר דיוק , על בסיס הברית טווה העם היהודי את אריג הממשות ההיסטורית שלו , והחגים - " מקראי קודש" - שואבים את משמעותם מביסוס אידיאלי זה של הקיום הקיבוצי והם עצמם תורמים לביצורו ולהתחדשותו . אמנם יש לשים לב לייחודיותו הברורה של האירוע שקבע את הנהגתם , אך יש להתמקד בעיקר בנצחיות משמעותם ובמהות הזמן שקובע מכלול מחזור המועדים . החגים השונים אכן משלימים זה את זה ומשחזרים את מבנה כינון הברית ואת פרטיה , ובשביל הקהילה החיה אותם הם לובשים את הממד האותנטי של ההוויה הקיבוצית . דומ...
אל הספר