טז . על כוחה של האידיאה לשנות מציאות ככלל , מאפיינת את המחשבה הציבורית האמונה העזה בכוחה של האידיאה לשנות מציאות , להיות גורם וכוח פעיל בהיסטוריה . בתקופת הדיכאון , למשל , התחושה היא שלאידיאה אין יותר כוח מעצב . זהו גם אחד מהסימנים שנותנים בדיכאון . לא מגיעים למצב של ייאוש כל עוד קיימת האמונה שלאידיאה יש כוח לשנות את המציאות . "דרך הייאוש" שהנוער נדבק בה כמו במחלה מתגלה כאשר חל היפוך , לדעת הסופרים והמשוררים , ביחסי אידיאה מציאות . לא עוד האידיאה שמשנה מציאות , אלא "מציאות המשנה את האידיאה . " והיא המקור לייאוש , להרגשה "כי בעיצומו של דבר הכול אבוד ואין לנו אלא חיים בנשימה קצרה , ולפיכך נאכל ונשתה , כי מחר נמות . " זיקתה של המחשבה הציבורית ליסודות האוטופיים בהגות הציונית , מתגלה בעימות בין זרמיה העיקריים : הזרם האוטופי המשיחי הרליגיוזי שתנועת העבודה עיצבה ; הזרם הדתי משיחי , שהתגלם בתנועת גוש אמונים בעקבות מלחמת יום הכיפורים ; הזרם הדתי הלא משיחי שנושאיו ומעצביו היו מזוהים עם הקיבוץ הדתי ; והמיעוט בתוך תנועת העבודה שהתנגד לכל צורה של משיחיות , שהתעמת עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה שראת...
אל הספר