ממות הערבי עד "מוות לערבים : " היהודי המודרני מול הערבי החי בתוכו ענת רימוךאור הקדמה לעתים מתקבל הרושם שהקריאות "מוות לערבים" מטרידות את מנוחת הציבור הישראלי הרבה יותר מן המוות הממשי הנגרם לערבים מידי ישראלים בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה . דברי החרפה כלפי אנשי שמאל וערבים נוטים בדרך כלל להיות מזוהים עם ציבור מזרחי ימני בעל סטטוס נמוך . ההרג עצמו , לעומת זאת , כשהוא מתבצע באופן ממוסד , מקנה למבצע יוקרה , ושנים רבות היתה 1 פעילות זו שמורה לאליטות החברתיות שמזוהות בדרך כלל עם השמאל . דיונו 2 של הומי ק . באבא במפגש הקולוניאלי עשוי להאיר תופעה זו . בהתבסס על דיונו של באבא אפרש את קריאות המוות ואת הדיבור המחרף בכלל כסוג של דיבור המשמר לדובריו עמדה בשיח הציוני השריר , עמדה שבניגוד לעמדות אחרות מאפשרת לדובר המזרחי להחזיק בה בלי לפצל את עצמו . טענתי היא שעצם השתתפותו של המזרחי בשיח הישראלי הדומיננטי מסגירה "אחרות" רדיקלית . להוציא את קריאות המוות והחרפות , כל ניסיון של המזרחי להשתלב בשיח מחייב אותו להסוות את מסמני האחרות או להשלים מראש עם מקומו בשוליים . הקריאות למוות , מבחינה זו , הן מאבק על עמד...
אל הספר