מבוא אבנר בן עמוס הזיכרון הוא החיים . הוא הנישא תמיד על ידי קבוצות חיות , ולפיכך הוא מתפתח תמיד , פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה , רגיש לכל השימושים והמניפולציות , יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים . ההיסטוריה היא השחזור הבעייתי והלא שלם תמיד של מה שכבר איננו . הזיכרון הוא תופעה אקטואלית תמיד , קשר שנחווה בהווה נצחי ; ההיסטוריה היא ייצוגו של העבר . בהיותו רגשי ומאגי , הזיכרון מנצל לעצמו רק את הפרטים הנוחים לו ; הוא ניזון מזיכרונות מטושטשים , מחוברים זה לזה , מקיפים או מרחפים , פרטיים או סמליים , מגיב לכל יחסי העברה , לכל המסכים , לצנזורה או להשלכות ( פרויקציות . ( ההיסטוריה , כיון שהיא פעולה אינטלקטואלית ומחלנת , מזמינה ניתוח ושיח ביקורתי . הזיכרון ממקם את 1 ההיזכרות בתחום הקודש . ההיסטוריה מנערת אותה משם . ההבחנה שפייר נורה עושה במאמרו בין זיכרון ( קולקטיבי ) והיסטוריה ( כדיסציפלינה מדעית ) הינה חדה מדי כמובן . הזיכרון אינו נקבע רק בהתאם לצרכים של החברה בהווה , אלא גם לפי אירועי העבר , בעוד שההיסטוריה אינה ביקורתית ו"חילונית" תמיד , אלא משתתפת לעיתים ביצירת תמונה של עבר...
אל הספר