המדינה בענף הכימיה — הלאמה בחוסר התלהבות פעילות תעשייתית נמרצת לא היתה חלק ממצע הפעולה של ממשלות ישראל הראשונות ( עד , 1955 מלבד מחצבי הנגב . ( פיתוח תעשייתי , כפעולה ישירה ויזמית של המדינה , לא ביטא מעולם את העדפותיה והיא שמה לה בתחום זה מגבלות עצמיות . על המגבלות האלה היה אפשר ללמוד מבחינת האירועים בענף הכימיה . בכל שלושת המקרים שבהם העבירה המדינה לידיה מפעלים בבעלות פרטית היא עשתה זאת בחוסר התלהבות . המדינה נכנעה לצו הפיתוח המואץ של מפעל האשלג רק לאחר שהתברר שנובומייסקי והיזמים הפרטיים שהיו קשורים עמו לא היו מסוגלים לשקם את המפעל . בךגוריון , שרת וקפלן נמנעו מלהעביר את המפעל לרשות המדינה גם מול לחץ ציבורי ופרלמנטרי אשר כלל גם את חברי מפלגתם . כך אירע גם ל"דשנים וחומרים כימיים" שתכניות ההתרחבות הגדולות שלו לא היו מבוססות על הערכה ראלית של ההוצאות , וגרמו לבסוף לכניסת המדינה לבעלות על המפעל שעמד על סף פשיטת רגל . גם לבעלות על בתי הזיקוק לא נכנסה המדינה בהתלהבות יתרה . מאוחר יותר שיתפה בבעלות על בתי הזיקוק את "החברה לישראל , " שהיתה בבעלות אנשי הון פרטיים . כבר בתחילת שנות השישים , כאש...
אל הספר