מפיו אלא התנהגותו ומעשיו , ואפילו העוויות הפנים שלו - אם של התלהבות או זלזול , אם של סלידה או אפאתיה . אם המלים סותרות את אשר מביעה שפת המעשים או שפת הגוף , תהיה התוצאה לא רק בלבול ומבוכה אצל החניכים , אלא אי אמון . החניכים יבינו , באינטואיציה הבריאה שלהם , שמעשים אינם משקרים : מסתבר , אם כן , שהמלים הן שקריות - ובאדם משקר אין נותנים אמון . הדוגמה האישית נבחנת במידת החפיפה בין שני סוגי הביטוי - זה של מלים וזה של מעשים . אף בהיעדר מלים , מעשיו של אדם המעורר אמון הם בעלי השפעה מחנכת ממדרגה ראשונה . עד כאן אני תמים דעים עם אלה המעלים את הדוגמה האישית לדרגה גבוהה של השפעה חינוכית ; אולם אני מטיל ספק בנכונות של התייחסות אחרת , שגם היא נשמעת פה ושם בחוגי מחנכים . יש הרואים בדוגמה האישית אמצעי , מעין מכשיר להשגת מטרות מוגדרות . הם טוענים שהדוגמה האישית של המחנך היא נושא לחיקוי אצל החניכים , אשר בדרך זו יפנימו את אותם הערכים וההתנהגויות המשתקפים בדוגמה האישית . כלומר המסר החינוכי הוא : "היה כמוני ; אני מופת להתנהגות שלך : הפנם בך את אשר אתה רואה אצלי . " ההיבט הזה איננו מקובל עלי . אין למחנך ז...
אל הספר