סיכום הצגנו בפרק זה שתי אפשרויות שונות , ולמעשה אף מנוגדות . לפרשנות הממד האזוטרי של דברי הרמב"ם nrmn r משתיתה את כוונת הרמב"ם על הרדיקליזם הפילוסופי הפוליטי , והשנייה — על השמרנות המופלגת ; האחת השתמשה בסתירות כדי לכסות על תפיסה קיצונית שלפיה לא היה למשה רבנו יתרון אינטלקטואלי על חכמים אחרים , והשנייה — כדי לחשוף את אזלת ידם של הפילוסופים ולאושש את אמונת הבריאה . לפי גישה זו יישם הרמב"ם את סגנונו האזוטרי של ריה"ל על סוגיה אחת ( הבריאה . ( ואם כן , נתהוותה מסורת של הצנעה , שהשתמשה בהצגה מכוונת של דעות הפילוסופים מתוך סתירות מכוונות . כך ישתכנע הקורא כי אין הפילוסופים עקיבים בגישותיהם . דא עקא , שהרמב"ם עצמו לא העניק לקורא בכתביו הדרכה הולמת שתאפשר לו להכריע בין שתי האפשרויות , המסתמכות שתיהן על ניתוח קשוב של דבריו . לפיכך אין בידינו היכולת להכריע בוויכוח המתלקח בין פרשני הרמב"ם וחוקריו , האם היה שכלתן מתון או קיצוני . חיים דודסון עמד על התופעה , שחוקרי רמב"ם בראשותו של שלמה פינס אימצו ואף פיתחו את המתודה האזוטרית במנותק ממשנתו הפוליטית 102 וההיסטורית הפוליטית של שטראוס . אכן פרשנותו הר...
אל הספר