פרק שני / אמנות - הדיבור ומסירתה בכתב - הקהל , הדרשן והפרשן הנואם , ' הריטור', בעולם העתיק ניסה להשיג שלוש מטרות בנאומיו : לשכנע , לחנך ולבדר 1. הריטור המיומן ידע לכוון את רמת דיבורו לקהל שומעיו ולצורך העניין . לאחרונה הוקדשה בחקר הדרשנות הנוצרית תשומת - לב רבה לניסיון לעמוד על אופיו של קהל השומעים , על - פי רמת הדרשה 2. אם נשפוט , למשל , מאותו רב - אמן של דרשנים - גריגוריס מניסה שבאסיה הקטנה - הרי הציבור אליו פנה היה מחונך ביותר . ובאמת , ההצטעצעות הלשונית שלו זכתה לביקורת נוקבת במחקר והוא תואר כמי שנדבק במחלת הסופיסטים , הזורים מלים לרוח ללא ליאות . ברם קשה לעתים לבחון אם המצב הוא אכן כפי שהוא משתקף לכאורה בחיבור הכתוב המונח לפנינו ; כי מי ערב לנו שאותו דרשן באמת השתמש בדרשה החיה שלו באותן המלים הכתובות ? האם אין לפנינו עיבוד ספרותי , מהוקצע , לפי כל גינוני הרטוריקה , עיבוד המיועד לקהל קוראים מאמין ומשכיל , או אפילו לחבורה המצומצמת של ראשי הכנסייה ודרשניה ? במקרה הזה , יכול מאוד להיות שהדרשה בפועל הייתה פשוטה בהרבה מן המוצר שלפנינו . השאלה נשאלת כאן לגבי כתבי הכנסייה המוצגים כ"דרשות"...
אל הספר