השפה העברית : לא מוות ולא תחייה יורם מלצר שאלת מותן של שפות אינה פתורה . עיקר הוויכוח נסב על קביעת "רגע המוות . " בראשית המאה ה21– שפות רבות נמצאות ברגעיהן האחרונים . באותם מקרים שבהם מדובר בשפות שבעל–פה בלבד , ברור שבמות אחרון דוברי השפה מתה איתו גם השפה עצמה . במקרים אלה , שהם רוב מקרי המוות של שפות בעולם , אין למעשה ויכוח . במצב עניינים כזה גם לא תיתכן תחייה לשפה שמתה . רוב השפות המדוברות בעולם אינן זוכות לדוברים שאצלם הן שפה שנייה או שלישית , והדבר נכון במיוחד ביחס לשפות שאינן נכתבות . ואולם בניגוד למותן הוודאי של שפות שאינן נכתבות , כשעוקבים אחרי חייה ומותה ( המשוער ) של שפה שגם נכתבת , מצב הדברים מסובך לאין ערוך . מקובל לחשוב שקיומה של שפה תלוי בקיומם הנמשך של דוברים ילידיים . דובר ילידי של שפה הוא אדם שהשפה המסוימת היא שפת אמו , השפה העיקרית שבה הוא חי מהיוולדו . לכאורה , כשאין עוד דוברים ילידיים של שפה , אפשר לקבוע את מותה . הגישה הזו , שיש בה היגיון בינארי , אינה עומדת במבחן המציאות . למשל , בתחום
אל הספר