על "חכמי אודסה" דן מירון אודסה , "שיחור" ( על שם הים השחור , שהיא שוכנת לחופו , ( עיר "הדרום הפרוע" של רוסיה , שאוכלוסייתה , בחלקה הגדול , לא היתה רוסית , שאת רחובותיה היפים בנו אדריכלים איטלקיים ואת הספינות שבנמלה היתה אוקראינה שולחת , עמוסות בר , לכל נמלי הים התיכון , נעשתה גם לעיר החירות היהודית החדשה – הפיזית והרוחנית – בתחומה של הקיסרות הרומאנובית . החסידים אמרו עליה שאש הגיהינום בוערת סביבה מהלך ארבעים על ארבעים מילים . פתגם עממי ביידיש ייחס לה שלמות של שפע ורווחה ( לחיות ברווחה ובנחת משמע לחיות "וי גאט אין אדעס" – כמו אלוהים באודסה . ( התשתית של אוכלוסייתה היהודית נבנתה מסוחרים , שהותירו את משפחותיהם ואת אדיקותם בעיירות מוצאם ויצאו בגפם אל עיר הנמל כדי לעסוק בה בשילוח התוצרת החקלאית של אוקראינה למרחקים . הם בילו את זמנם לא רק בנמל ובבית הבורסה , שהונצח במכתביו הראשונים של מנחם–מנדל לאשתו שיינה–שיינדל , בסיפורו של שלום עליכם , אלא גם בבתי יין , שהיו גם מעין תיאטראות זעירים .
אל הספר