מגמות בתרבות היהודית במחצית השנייה של המאה ה20– תרבותי מובהק של המודרניזם , השומרת – לפעמים ברבדים סמויים בלבד – על זיקה לעולמות השבורים של המסורת היהודית . ואכן , הספרות היהודית–הגרמנית שבה לשוחח עם מסורות תיאולוגיות ותפיסות מיתולוגיות של היהדות ולחפש בהן מראי מקום להתחדשות תרבותית , מקורות להתנסות פואטית ואופקים של השקפה אתית רדיקלית . מתוך הכרה בעובדת הניכור , התלישות והשבר של הוויית האדם בעולם החדש – ההכרה בדבר עולם שכבר אינו בית לאדם , שעה שטכניקות הייצור והתחבורה השתנו מן היסוד וסביבות העבודה והמגורים התחלפו לבלי הכר , ובעידן שבו המלחמה והפוליטיקה נעשו לתופעות של ההמון – פנו סופרים יהודיים–גרמניים לשחזר מיתוסים של חיי קהילה ולצייר בעזרתם אוטופיות ומחזות מודרניסטיים על גאולת האדם . הפנייה אל העבר , אל מחוזות של דמיון קדום וזהויות ארכאיות , היתה אפוא אחד מסימני ההיכר של האוונגרד היהודי–הגרמני . בנטייה הזאת התבטאה ביקורת על רעיון ה 3 דמה של פילוסופיית הנאורות והתגלם בה הניסיון לייסד תנועה חדשה , הנוטלת את חומריה ממסורות עתיקות וצועדת "קדימה" בדרך אחרת – דרך החזרה , הזיכרון והדיאלוג ...
אל הספר