למעמד הר–סיני , ליהושע ולא למשה , לימי ראשית ההתנחלות בכנען ולא לימי הנדודים במדבר . לדעתו , היתה מסורת זו מהימנה יותר מבחינה היסטורית שכן גם עמים נודדים אחרים קיבלו על עצמם בטקסי עריכת ברית עם אלוהיהם חוקים מפורטים אך ורק עם הגיעם לארץ המובטחת ולא לפני כן . גם השכל הישר , גם תוצאות ביקורת–המקרא וגם מקומות שונים בכתבים יהודיים ושומרוניים שלאחר חתימת המקרא מורים לדעתו בכיוון זה . עורכי המקרא המאוחרים , ובעיקר עזרא , הכניסו לתוכו את הפסקאות המייחסות למשה את ההוראה בדבר ברית–גריזים , בנסותם להציג את יהושע אך ורק כתלמידו ועושה דברו של משה ולא יותר מכך . הם גם שהפכו את מעמד סיני , שהיה במקורו תחנה אחת מני רבות שבה ניתנו חוקים לעם , למעמד המייסד של עם ישראל . כך חתרו לנתק את הקשר העמוק שבין הלאומיות הישראלית לארץ–ישראל ולארציות בכלל ולהעמיד לאומיות זו על הזיקה לתורה . מחקר היסטורי זה שלא הושלם צריך היה לשמש סימוכין לדעתו הכללית שהעם כיחידה אתנית–היסטורית קדום יותר מן התורה ויכול להתקיים גם בלעדיה ( ר' המבוא למדור זה . ( ישעיהו ברלין
אל הספר