כי עליהם לחיות לא רק "זה בצד זה" אלא גם "זה עם זה . " הייעוד של מגשר ומאחד שאפיין את פעילותו הספרותית והחברתית קיבל מעמד מרכזי גם בתורתו העיונית של בובר , במה שכינה "החיים הדיאלוגיים . " לדבריו , בגיל צעיר למדי למד להכיר שידיעת לשונות והיכרות עם תרבויות שונות איננה ערובה מספקת לקיומן של הבנה והערכה הדדיות בין עמים . האתגר היה לתת לאחר לדבר בלשונו ולהקשיב למה שיש לו לומר ללא דעות קדומות וללא כפיפתו של הנאמר למערכת הציפיות והאינטרסים של השומע . את עקרון הדיאלוג פרסם בובר לראשונה בחיבורו הגרמני אני ואתה , ( 1923 ) שזכה לפרסום רב . ההתגלות זהה , לפי בובר , עם הזיקה אני–אתה . האל הוא "האתה הנצחי" והוא פונה אל כל אדם באמצעות חוויות החיים שלו , החל בחוויות היומיומיות והשגרתיות ביותר וכלה בחוויות חד–פעמיות נדירות וחריגות . פנייה זו תובעת מן האדם מענה ואישור לנוכחותו של האל בחייו . בבטאו "אתה" בקול או בפנימיות–הנפש "האני" ( או "העצמי ( " מגלה כי את נוכחותו שלו עצמו , מאשר הזולת . הזיקה אני–אתה היא אפוא על פי עצם מהותה זיקה של הדדיות . כמענה לנוכחות המתחדשת תמיד של האחר , חייב הדיאלוג להיווצר בכ...
אל הספר