טכס קידוש לבנה במוצאי השבת הראשונה של החודש העברי [אך לא לפני שחלפו שלושה או, לפי דעה אחרת, שבעה ימים שלמים מאז מולד הירח] יוצאים אל חצר בית הכנסת, אל מקום שרואים ממנו את הלבנה, ואומרים: ימי המעשה: כינוי לששת ימי הבריאה בפרט, ולימות החול בכלל. האש היא מן האיסורים הבולטים של יום השבת. ההבטה על ציפורני האצבעות באה כדי ליהנות בפועל מן האור, שכן השתקפות האבוקה בצפורן ניכרת לעין, וכך יכול האדם לברך על דבר שיש לו ממנו תועלת כלשהי. המבדיל בין קדש לחל: מטבע הלשון הזה מצוי בויקרא י, י ["ולהבדיל בין הקדש ובין החול"]. אגב כך מזכירים עוד כמה הבדלות והבחנות שיש להן יסוד במקרא: "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" [בראשית א, ד], "ואבדיל אתכם [את עם ישראל] מן העמים" [ויקרא כ, כו]. ההבדלה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" היא חזרה על עניין הקודש והחול. כל הבדלה והבחנה באה להציב גבולות ולקבוע דרגות בין עניינים שונים, והברכה מצביעה על יתרון האור על החושך, על עליונות העם הנבחר על שאר האומות ועל מעמדה החשוב של השבת ביחס לשאר ימות השבוע, הן בשבוע הבריאה והן מאז ואילך. טכס קידוש לבנה: בהלכה היהודית נקבעת תחילת הח...
אל הספר