לתביעה קל הרבה יותר "להוכיח" ש"האדם הסביר" לא היה מתקנטר בנסיבותיו של מקרה כלשהו ולא היה ממית מתוך קנטור , מאשר להוכיח שהנאשם הקונקרטי העומד לדין לא התקנטר ולא הרג מתוך קנטור . לכן , ככלל , התביעה מתמקדת ב"הוכחה" ( כלומר בשכנוע בית המשפט ) ש"האדם הסביר" לא היה מתקנטר בנסיבות המקרה ולא היה הורג מתוך קנטור . בפועל , אם כן , הנורמה המשפטית המוחלת על אישומים ברצח היא זו : אדם שהמית אדם אחר אשם בביצוע רצח אם הוכח כי הוא החליט להמיתו , כי הכין את כלי ההמתה וכי "האדם הסביר , " לו עמד בנעלי הנאשם בנסיבות האירוע , לא היה עלול להתקנטר ולא להמית מתוך קנטור . בתי המשפט נוטים למצוא ראיות להחלטה ולהכנה להמית כמעט בכל מקרה , עם זאת , אפילו אדם שהמית את זולתו לאחר שהחליט להמיתו והכין כלי המתה יזוכה מאישום ברצח ויורשע רק בהריגה אם פעל מתוך קנטור וגם "האדם הסביר , " לו עמד בנעליו , היה עלול להתקנטר בנסיבות העניין ולהרוג מתוך קנטור . מבנה משפטי זה מבהיר כי ההבחנה בין רצח והריגה נגזרת במשפט הישראלי במידה רבה מהגדרת דמותו ואישיותו של "האדם הסביר : " אם נקבע ש "האדם הסביר" היה עלול להתקנטר עד כדי שפיכת דם -...
אל הספר