פרק שני כבוד האדם בישראל ופמיניזם הכבוד הישראלי בפרק הקודם הראיתי כי תפיסת השוויון הפמיניסטית המשתמעת מכתיבתה של קתרין מקינון , תפיסה שהיא הבסיס למשנתה הפמיניסטית , עשויה להיות קוהרנטית , אותנטתית ומשכנעת יותר במסגרת המושגית של כבוד סגולי וכבוד המחיה של האישה . דיון זה שייך לרמה העקרונית , הרעיונית המופשטת , שכוחה יפה לכל מקום ולכל זמן . הדברים יפים בבחינת קל וחומר לגבי החברה הישראלית ושיטת משפטה . במסגרת העולם הליברלי בכלל והליברלי האמריקאי בפרט , השוויון ( שוויון החירות ) הוא הערך החוקתי המרכזי שממנו נגזרות כל זכויות האדם , לרבות זכויות נשים . לכן , בארצות הברית יש היגיון מעשי בהצגת טענות פמיניסטיות במסגרת השיח השליט , ואולי אפילו אם הדבר פוגע במידת הקוהרנטיות שלהן . המאמץ להגדיר מחדש מהו שוויון ולצקת לתוכו תכנים פמיניסטיים הוא מהלך פרגמטי סביר . בישראל , לעומת זאת , השוויון , אף שהוא מוזכר בחטף בהכרזת המדינה , אינו זכות חוקתית חרותה עלי ספר , שכן המפלגות היהודיות הדתיות והחרדיות פעלו בתוקף למנוע את הכנסתו המפורשת לחוקי היסוד או לכל מסמך אחר בעל צביון חוקתי . מפלגות הרוב , מצדן , בחר...
אל הספר