הקדמה אהרן דוד גורדון , ( 1922-1856 ) הוגה ואיש רוח מאנשי המופת של העלייה השנייה , היה לאגדה עוד בחייו , ולאחר מותו נעשה לאחד המיתוסים המובהקים של הציונות . אנשי רוח בני זמנו כיוסף אהרונוביץ , ממנהיגי מפלגת 'הפועל הצעיר' ועורך ביטאונה הראשון מזה ' , ואישים כמרטין בובר ראו בו לא פחות מאשר נביא ה' שהתגלה לדורם . דימוי זה הוליד את תיאורו בספרי הלימוד בארץ ובתפוצות כסמל לאומי של החלוץ הזקן עם הקסקט והטורייה שהטיף ל'דת העבודה , ' מונח שלא הוא טבע ואשר כלל לא הופיע בכתביו , ומשמעותו בלקסיקון הציוני : מתן מעין גושפנקה יהודית , ריליגיוזית פולחנית לעבודה הפיזית הכרוכה במפעל הלאומי החילוני . עובדות אלו מצדיקות את הקריאה המחודשת בכתביו של גורדון אך גם מכבידות עליה : מחד גיסא , מרכזיותו באתוס הציוני יש בה כדי לעודד עיון חדש בכל דור ודור בכתביו ובביוגרפיה שלו . מאידך גיסא , קריאה מחודשת לעולם הופכת מוסכמות פרשניות על פניהן , ומשום כך קשה לכל המחזיקים בדעה מגובשת שלילית או חיובית על האיש ומשנתו . הטענה המועלית בזאת היא כי הגות גורדון היא פילוסופיה דתית לא אורתודוקסית מובהקת ולבתה - דחייה קיצונית של ...
אל הספר