בין טעמי מצוות למקור תוקפן יוחנן סילמן במחשבת ישראל לדורותיה רווחות שתי גישות עקרוניות בהגדרת תכליתן של ההוראות ההלכתיות , מהותן ומקור תוקפן : הגישה ההנחייתית והגישה הציוויית . שתיהן כאחת מושתתות על ההנחה שיש קשר הכרחי בין האל נותן התורה לבין הוראותיה , אך הן חלוקות באפיונו של קשר זה , דהיינו , בהגדרת המשמעות של פניית אלוהים לאדם בכינון תקפותן של ההוראות . בגישה ההנחייתית ההוראות ההלכתיות מתפרשות כהנחיות אלוהיות שתכליתן לשמור על תקינותה של המציאות הארצית והשמימית - להישמר מלקלקל את המתוקן ולתקן את מה שזקוק לתיקון . בהתאם לכך תוקפן של ההנחיות מעוגן ביעילותן . 1 בגישה זו על גווניה השונים הסובייקט הפועל מוערך בראש ובראשונה לפי מידת הצלחתו לממש את ההנחיות הלכה למעשה . בגישה הציוויית ההוראות ההלכתיות מתפרשות כצווים אלוהיים . יש שהן מתפרשות כגזרות מלך הנעדרות טעם מכול וכול , קביעות שרירותיות של הרצון האלוהי ; 2 ויש שהן מתפרשות כצווים שביסודם מונחים טעמים אימננטיים אובייקטיביים . 3 בכל מקרה , לפי גישה זו תוקפן המחייב של ההוראות ההלכתיות איננו נובע מכוח טעמי המצוות אלא מהחובה הבלתי מותנית לציי...
אל הספר