פרקאחד עשר בשבחה של הסופיות הוגים דתיים רבים , יהודים ושאינם יהודים , החשיבו את הכיסופים לחיי נצח ולגאולה מפגמיו של העולם הזה , כיסוד חיוני של האמונה התיאיסטית . לדבריהם , היתה האמונה באל אישי חסרת טעם , לולא נשאה בכנפיה את התקוה : לגבור על הסופיות האנושית ולראות עין בעין בתיקון המלא של הסבל והטרגדיה האנושיים בהיסטוריה . ביחוד לגבי היהדות טענו שהאמונה באל בורא עולם , שגילה בסיני את רצונו האישי - חייבת להוליך לאמונה שהאל עתיד לפדות את עולמו ממארת הרשע , ולהגשים באחרית את חזון ההיסטוריה האנושית . הבריאה וההתגלות מוליכות בהכרח אל הגאולה . להלן , בפרק זה תוצג גישה לבריאה ולהתגלות , שעל פיה אין הגאולה והפיכת כל עקוב למישור צריכים בהכרח להיכלל באמונת הברית , המיוסרת על המצווה . ברוח תיאורו של הרמב " ם את איוב ופרשנותו ל"עולם כמנהגו נוהג , " שלמדנו לדעתם בפרקים דלעיל , יוכח כי אפשר לאחוז באלוהי הברית גם כאשר אי ודאות , יסורים וטרגדיה נותרים בגדר אפשרויות שרירות בהיסטוריה . מתיאורו של הרמב"ם את איוב עולה , שאין אנו חייבים לפרש כל מאורע ומאורע שבהיסטוריה במיצויו של הצדק האלוהי . הרמב"ם עומד על ...
אל הספר