השואה : זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי בחמש עשרה השנים האחרונות נוהגים היסטוריונים , ואף אני בתוכם , להציג את שני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה כתקופת ההדחקה של השואה בתודעה הישראלית : בתקופה זו לא היתה השואה אלא רכיב שולי בגיבוש הזהות הישראלית . היא לא היתה מוקד של דיון ציבורי . היא לא הופנמה אל מערכת החינוך . אנשים לא רצו לשמוע על השואה . אנשים לא רצו לדבר על השואה . המאבק להקמת המדינה ואחר כך מלחמת העצמאות דחקו הצדה את הלם השואה והשפעתו . במדינה ההירואית שקמה לא היה מקום לגילויים של חולשה והשפלה . יש היסטוריונים שהתייחסו בהבנה לתופעה זו , ומצאו לה הצדקות והסברים . אחרים התייחסו אליה בחמת זעם וראו בה את המכה ה , 81 את הביטוי לגסות הלב ולהעדר הרגישות של החברה היישובית הוותיקה כלפי העולים החדשים , שרידי החרב . אך לגבי עצם התופעה של דחיקת השואה לשולי סדר היום של החברה הישראלית לא היה ויכוח : היא נתקבלה כמוסכמה על ידי היסטוריונים ופובליציסטים , ואף זכתה לביטוי בעיתונות הפופולרית ובטלוויזיה . היא שימשה מרכיב מרכזי בכתב האשמה חריף כלפי דוד בן גוריון , המזוהה כאבי המדינה , וכלפי ד...
אל הספר