הבאת מים ממרחקים בסוף התקופה : האמה ואמצעים אחרים בסוף המאה ה 19 החמיר מאד מצב אספקת המים בירושלים . אוכלוסיית העיר גדלה במידה ניכרת , וכן היה בתקופה זו רצף של שנות בצורת , שהגבירו מאד את מצוקת המים בעיר . מקורות רבים מוסרים על מצוקה זו , שאילצה את השלטונות העות'מאניים לנקוט בצעדים נמרצים לשיפור אמות המים העתיקות . ב 1891 מנסה העתון 'האור' להעריך את צרכי המים של העיר והאפשרויות לספק אותם . לדבריו , מקובל כי בירושלים חיים ב 45 , 000 נפש . אין בה גנים ובתי חרושת , ולפי רמת החיים של התושבים יספיקו להם 50 ליטר מים לנפש ליום . אם יעלה מספר התושבים ל 65 , 000 אפשר יהיה להסתפק גם ב 42 ליטר לנפש ליום . הבורות מספקים כ 20 ליטר מים לנפש ליום , והם יספיקו לתצרוכת ביתית . דרושים אפוא עוד 35-30 ליטר מים לנפש ליום , שניתן יהיה לספק ממי מעיינות שיוזרמו העירה . העתון מונה , בין היתר , את מעיינות 'עין יאלו , ' ליד מלחה , ו'עין חניה , ' מאחורי כפר וולג'ה ; שניהם מסוגלים לספק כ 8 ק"ג מים לנפש ליום לשנה , אך הם שייכים לכפרים שלידם הם נמצאים . מעיינות נוספים בסביבת ירושלים הם ? עין ברם , ליפתא , קול...
אל הספר