הערות לפרק חמישי העכבה מתבטאת בראש ובראשונה בעובדה שתגובה עיונית של פילוסופים על השואה התחילה באיחור רב . כמובן , לא יקשה לחפש ולמצוא התייחסויות של פילוסופים אל השואה שלא במסגרת עיונם הפילוסופי , או אגב עיון נושאים אחרים , אולם רבת משמעות היא העובדה שפילוסופים ותיאולוגים יהודים שהיו בזמן השואה במלוא פעילותם היצירתית , ואין ספק בנגיעתם האישית במה שאירע בשואה , כמו בובר , ה ^ ל , שטראוס , לווינאס , סולובייצ'יק ואחרים , לא התייחסו אל השואה כנושא מיוחד לעיונם הפילוסופי והתיאולוגי . הדוגמה המאלפת ביותר היא זו של אמיל פאקנהיים , ניצול השואה בעצמו . כיום נמצאת השואה , כפי שניווכח להלן , במרכז עיוניו הפילוסופיים , אולם עיסוקו בנושא התחיל רק עשרים שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה . אכן , לא היו אלה עשרים שנות שתיקה . במשך אותן עשרים שנה היה פאקנהיים שקוד על גיבוש משנה תיאולוגית פילוסופית על יסודות ניאו קאנטיאביים וניאו היגלייאניים , כלומר על יסודות של אסכולה פילוסופית אידיאליסטית שעליה בא לטעון אחר כך שהיא הופרכה על ידי השואה . נעיר לבסוף כי דוגמתו של פאקנהיים , הגם שהיא בולטת במיוחד , איננה יוצ...
אל הספר