ג התרת עגונה רגישות מיוחדת מגלה ההלכה במקרים של חשש עגונה . הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהקלה המשמעותית בדיני עדות . כך סיכם הרמב"ם את הדינים : מי שהוחזקה אשת איש , והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם , ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם ... וכן אם בא עד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו ... אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד , מפי עבד , מפי שפחה , מפי קרוביו נאמנים לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם ( הלכות גירושין , פרק יב , הלכה טו . ( לפנינו סטייה משמעותית מדיני עדות . שכן , לפי ההלכה "אין חותכין דין מן הדינים על פי עד אחד , לא דיני ממונות ולא בדיני נפשות" ( רמב"ם , הלכות עדות , פרק ה , הלכה א . ( למרות הוראה ברורה זו , כדי לפתור את בעיתה של האשה שלא תתעגן , הקלו חכמים והתירו לקבל , לא רק עדות של איש או אף אשה , אלא אף את דברי האשה עצמה . התלמוד במסכת יבמות , ובעקבותיו הרמב"ם , מעלה שיקולים פורמליים שונים לסטייה זו כגון : בדבר העתיד להתגלות , האשה לא תשקר ( צג ע"ב , ( או "אשה דייקא ומינסבא" ( כה ע"א . ( כלומר , האשה לא תנשא אלא אם כן היא יודעת בברור שבעלה...
אל הספר