החלוץ הצעיר מול הזקנה הגלותית בין שתי מלחמות העולם נעשה ה"חלוץ" שם נרדף להמוני צעירים וצעירות , שבאו לארץ ישראל בקבוצות מאורגנות , לאחר שעשו תקופה ממושכת ב"קיבוצי הכשרה" בחוץ לארץ . ביסודו של דבר היו החלוצים אמורים לשמש מעין אוונגרד ציוני , שתפקידו להכין את הקרקע בארץ ישראל לקראת בואם של יהודים בהמוניהם , אי שם בעתיד . הכינוי '' חלוץ" נכנס לשימוש כאשר העלייה לארץ לא נראתה כפתרון מיידי למצוקתם של היהודים בארצות מושבותיהם . כינוי זה התייחד לאותו חלק בחברה , שהיה מוכן להקרבה עצמית למען הגשמתם של אידיאלים עתידיים . מכאן גם היחס הדו ערכי אל מי שאינו חלוץ , שלא נעלם אף בתקופה שעולים בכוח כבר התדפקו על שערי הארץ , בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים . היחס הדו ערכי של החלוצים אל יהודי הגולה הושתת על שניות מסוימת במישור החווייתי : הייתה בו גאווה על ההחלטה לעזוב את הבית ואת הסביבה המוכרת ועל הנחישות להחזיק מעמד בתנאים קשים בארץ זרה . אף על פי שהמציאות הגלותית נתפסה כשלילית , היה בה פיתוי מתמיד , הקורץ לחלוץ ומושך אותו לחזור לאחוריו . הנה , למשל , שירו של אביגדור המאירי "שני מכתבים" משנת - 192...
אל הספר