עם וארץ בתקופת שיבת ציון שרה יפת מודעות עם ישראל לזהותו היא גורם קבוע במחשבת המקרא ומוצאת את ביטויה הן במאמציהם של סופרי המקרא להסביר את מוצאו של עם ישראל , את מרכיביו ואת מקומו בין העמים , והן בנסיונם להגדיר את היחס בין העם לבין אלוהיו . במסגרת רעיונית זאת , יש חשיבות רבה ליחס בין העם וארצו . שלא כמו בחשיבה הסוציולוגית המודרנית , שבה "ארץ" הוא רק אחד המרכיבים בהגדרת "עם , " הרי שבמחשבה המקראית ממלא המושג "ארץ" תפקיד מרכזי בהבנת העם את עצמו ובמערכת יחסיו עם אלוהיו . כדי להבין את מלוא משמעותם של המושגים "עם" ו"ארץ" אין להפריד ביניהם הפרדה גמורה ; עם זאת , לא נוכל להצטמצם בשאלת היחס ביניהם . בדיוננו זה , נשתדל לעמוד על משמעותם של שני מושגים מרכזיים אלה . כפי שהם מתבטאים במחשבה המקראית של תקופה מסויימת אחת . נקדים לעצם הדיון דברים אחדים הנוגעים לגישתנו המתודולוגית הכללית . כמו בכל נושא הסטורי , יש להבחין באופן עקיב בין שני עניינים י בין ההסטוריה גופא , כלומר "האירועים כפי שקרו באמת" כלשון אחת ההגדרות , לבין הדרך או הדרכים שבהן ראו את האירועים הללו , הבינו אותם והגיבו עליהם , האנשים אשר די...
אל הספר