, שרופה באש קבוצת לגיונרים נכנסה לבית החולים להוציא כל מי שנראה בעיניהם בריא . הם לקחו כל פצוע שהסתובב על רגליו ושלחוהו אל קהל התושבים שעדיין היה מרוכז במגרש . משני עברי המרפסת הרחבה והארוכה ישבנו בצפיפות על שני טורי מזרנים הצמודים זה לזה . בחדרים פנימה שגבו הפצועים קשה במיטות ועל הארץ , בדוחק מבחיל . שורת הבנינים שממולנו הסתירה מעינינו את המגרש ואת כל המתרחש בו . מרחוק עלק בליל קולות סואן שהלר וחלש עד אשר התרחק ונעלם . השתרע שקט מוזר . אזנינו הורגלו לרעש מתמיד — , לקולות יריח , להתפוצצויות מהדהדות , לפיצוחי פגזים , והנה נדם הקול והאוזן כאילו חסרה משהו . נדמה היה כאילו אנו ממשיכים לשמוע אותם הקולות . באזנים עוד הדהדו מטחי היריות ומשק הקלעים . J בין שורות המזרנים שלנו עברו לוחמים מן הלגיון ומן הארגונים המזוינים . הלוחמים הערבים , שהכירו את בני המקום , ניגשו , תקעו כף ולגלגו זה לזה . נתגלגלה שיחה . הערבים הביעו תמיהה גלויה , עד כדי אי-אמון , על מיעוט נשקנו ומספר חיילינו . חברינו השיבו בקנטור : "חכמה היא לכבוש שטח קטן כשלנו בנשק רב ובמספר אנשים כה גדול ? אילו היה נשקכם בידינו , כי עתה לא...
אל הספר