בימי עזרא כבר לא היתה העברית שגורה בפי כל בני העם . התורה הפכה איפוא להיות להם כספר החתום . לצורך קריאת התורה בבית הכנסת קבע עזרא שיתרגמו את התורה לארמית . היו קוראים פסוק מן התורה ככתבו , והמתרגם היה אומרו בארמית . כך היה כל עוד היתה הארמית לשון העם בפזוריו . אך במצרים ההלניסטית נזקקו ליוונית , ולימים , בבבל שתחת שילטון האיסלאם , היתה לשון העם ערבית . הצרכים הכתיבו את התרגומים שנעשו . כך באותם ימים וכך לאורך כל הדורות . בימי התלמוד נהגו לקרוא שניים מקרא — כלומר בלשון המקור — ואחד תרגום . "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור — שניים מקרא ואחד תרגום " אומרת הגמרא ( ברכות ח ע " א . ( וכך נוהגים עד ימינו לקרוא את הפרשה עם תרגום "אונקלוס הארמי . אלא שכיום אין הארמית שגורה , והיו שפסקו כי ניתן לקרוא תחת זאת את הפרשה עם פירוש ירש " י . בעדות תימן עדיין שומרים על הנוהג העתיק ובבית הכנסת קוראים בעת קריאת התורה גם את הפסוק במקורו וגם תרגום אונקלוס בארמית . ובימי רביעי וחמישי לאחר תפילת שחרית קוראים פרשת השבוע שנים מקרא ושנים תרגום — האחד תרגום אונקלוס בארמית והשני תרגום ירס"ג בערבית .
אל הספר