עמר

מעיקרו ן אלומת שיבולים קצורות . מכאן היתה למידת נפח לדברים יבשים , שזו היתה כמות הדגן שנדושה מאלומה כזאת , והיא עשירית האי 9 ה . בהלכה נתייחד השם "עומר " 'למנחה שהיו מקריבים ביום שני של • פסח מראשית קציר השעורים . עד שלא הקריבו את העומר אסור היה לאכול מן " החדש , " כלומר , מן התבואה החדשה . משקצרו את העומר בטקס מיוחד והביאוהו למקדש הותרה התבואה החדשה באכילה ( ויקרא כג , ט-יז . ( לגבי מועד הבאת העומר היתה מחלוקת בין " הפרושים , " שאמרו כי " ממחרת השבת " בתורה משמעו ממחרת החג , כלומר מוצאי פסח , ובין • הבייתוסים שטענו כי הכוונה היא לשבת ממש , דהיינו שיש להקריב במוצאי שבת . לפיכך רזיו קוצרים את העומרים בעסק גדול במוצאי החג , להודיע שההלכה כדעת הפרושים ( מנחות סה ע " א . ( הואיל ומיום שמניפים בו את העומר היו סופרים שבעה שבועות עד חג השבועות , היתה למועד שהחלו לספור בו השפעה גם על קביעת מועד החג . את עומר השעורים היו מביאים למקדש , קולים וטוחנים אותו לסולת . קומץ ממנה הוקטר על גבי המזבח והשאר נאכל לכוהנים .  אל הספר
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור