לשון שמית צפונית ששימשה במזרח הקדום ואשר ניבים שלה קיימים עד ימינו . שימשה כלשון הרשמית של הממלכה הפרסית . נזכרת בתנ"ך כלשון שהיתה מובנת למנהיגי העם ביהודה עוד בימי הבית הראשון ( מלכים ב יח , כו . ( בימי בית שני הביאו עמם עולי בבל את הארמית לארץ ישראל — בספר עזרא מצויים פרקים שלמים שלשונם ארמית . מאז הלכה הארמית ונעשתה לשון הפקידות והמסחר בארץ ודחקה את העברית מן הערים . מתקופת בית שני ואילך נוצר דו קיום לשוני ארמי עברי אצל היהודים . מן הכתב הארמי נתפתח הכתב היהודי המרובע שדחק את הכתב העברי העתיק עד שזה חדל לשמש לחלוטין אצל היהודים אחרי מרד בר כוכבא . נוהגים לחלק את הארמית לפי תולדותיה לשלוש תקופות עיקריות — העתיקה , הבינונית והחדשה . כבר בארמית העתיקה מבחינים בניצנים של שתי קבוצות ניבים נבדלות — מזרחית ומערבית , את הארמית המקראית נוהגים לשייך לניב המזרחי . וזו החלוקה המקובלת של הארמית הבינונית : ארמית מזרחית תדמורית , נבטית , מנדעית . ארמית מערבית — ארמית נוצרית ארץ ישראלית , ארמית גלילית , ושומרונית . את הסורית נוהגים להציב בין המזרחית למערבית . עם הניבים המזרחיים מונים את לשון התלמוד...
אל הספר