האוטונומיה היהודית בגלות היא ביטוי לרצון העם להמשיך בחיים לאומיים עצמאיים ובטיפוח הווי מקורי גם בתנאי פיזורו בין האומות . היא נתקיימה בדרכים שונות בכל שנות הגלות וסייעה לקיים מסגרת חיים יהודיים לאומיים ולשמור על העם מטמיעה . צורות האוטונומיה ומימדיה היו נתונים לשינויים לפי מדיניות השלטונות הנוכריים בכל ארץ וארץ , ולפי חוקי המדינה ותהליכי ההתפתחות החברתית הפנימית בקרב המיעוט היהודי שבתוכה . בגלות בבל ( מן המאה ה ו י לפני סה " נ ) שמרו הגולים על אירגון פנימי בהנהגת נשיא ומועצת זקנים . בתקופה הפרסית העניק ארתחשסתא שלטון בית לשבי ציון 458 ) לפני סה " נ . ( בתקופה ההלניסטית נהנו יהודי הערים היווניות והרומיות מאוטונומיה . אחרי חורבן בית שני עברה הנהגת היישוב היהודי שבבארץ ישראל לידי נשיא מבית דוד ולידי הסנהדרין . באותו פרק זמן הנהיג * ראש הגולה מבית דוד את יהודי בבל בחייהם הפנימיים . בעניינים _דתיים רוחניים היו ההנהגה וההכרעה בידי "הגאונים ראשי הישיבות . בימי הביניים התנהלו חיי "הקהילות בדרך דמוקראטית באמצעות אסיפה כללית , נציגים נבחרים ובית דין . חוקי הקהילות נקראו בצפון אירופה " " תקנות...
אל הספר