עיר זרה * עמוס עוז נולדתי בירושלים ; חייתי בה בימי ילדותי ; בהיותי בן תשע עברו עלי ימי המצור וההפגזות בירושלים . באותם הימים ראיתי לראשונה פני איש מת : פגז אשר נורה מסוללת תותחי הלגיון הערבי בנבי סמואל פגע באיש אדוק וריטש את בטנו . אני ראיתיו שוכב ברחוב . היה זה אדם קטן שסנטרו צימח זקן דליל . פניו במותו ברחוב היו לבנים ונדהמים . הדבר היה בחודש יולי של שנת ארבעים ושמונה . ימים רבים שנאתי את האיש הזה מפני שהוא היה חוזר להפחידני בחלומות בלילה . ידעתי שירושלים מוקפת כוחות הרוצים במותה וגם במותי . אחר כך רחקתי מירושלים . עדיין אני אוהב אותה אהבה קשה , בדומה לאהבת אשה מתנכרת . לפעמים , בימים פנויים , הייתי נוסע לירושלים כדי לחזר אחריה . יש בה סימטות המכירות אותי היטב אף כי מעמידות הן פנים זרות . אהבתי את ירושלים מפני שהיתה עיר של קצות הדרכים , תמיד להגיע אליה ולעולם לא לחלוף דרכה , וגם מפני שירושלים אף פעם לא נכללה באמת בתחומי מדינת ישראל : מלבד אי אלה רחובות חורגים , שמרה ירושלים כל השנים על זהות רחוקה . כאילו בחרה ביודעין להפנות עורף לכל ערי המסחר הלבנות והשטוחות ? תל אביב . חולון . הרצליה...
אל הספר