ד . בית הכנסת פעילותו הסדירה של בית הכנסת הייתה הביטוי המובהק ביותר של האוטונומיה של הקהילה היהודית תחת השלטון העות'מאני . היה זה מבחנו הראשון במעלה של הרב הראשי , שריכז בידיו הן את הסמכות הרוחנית והן את הסמכות האדמיניסטרטיבית השלטונית בלפי השלטונות וכלפי בני עדתו . היה זה אף מבחנם החשוב של שיטת ה '' מילת" ושל עקרון חופש פולחנם של "אנשי הספר" ששרר מימיו הראשונים של שלטון האסלאם . בבר בראשית השלטון העוה'מאני אנו מוצאים בירושלים בתי כנסת פעילים , שחלקם היו בני מאות שנים ( בגון : בית הכנסת על שם הרמב"ן ) וחלקם חדשים , שאולתרו על ידי הקהלים השונים וזבו להכרה רשמית ברבות הימים . והנה , לעתים נתעורר צורך לשפץ את בית הכנסת , ולפיכך פנו הרב הראשי ונכבדי העדה אל המושל וביקשו את אישורו לכך . בצו שפורסם באמצע שנות השלושים , ימי שלטונו של מחמד עלי , אישר מושלה של ירושלים שוב את ההיתר שניתן ליהודי העיר קודם לבן לשפץ את מבנה בית הכנסת העתיק ובלבד שלא יחרגו מגבולות המבנה הקיים ( תעודה מס' . ( 27 כשנה לאחר מכן נתפרסם צו אחר , מפורט הרבה יותר , המצביע במפורש על בית הכנסת שהותר לשפצו — בית הכנסת על שם ר...
אל הספר