כח . ירושות בין תושבי האימפריה העות'מאנית היו קבוצות אוכלוסין , אשר החזיקו בנכסים כחוק , אך מרגע פטירתם של הבעלים השתנה מעמדם של הנכסים הללו והם הפכו להיות רכוש המדינה . כך , למשל , היה האוצר מחרים את כל כספם ורכושם של קצינים או פקידים בכירים , שנחשבו לחלק ממעמד 'עבדי הסולטאן , ' ועם מותם באשר הם שם , היה נשלח שליח מאיסתנבול כדי לרשום את כל מה שהותירו ולדאוג להעביר את החפצים ( ואת הזכויות במקרה של נכסי דלא ניידי ) לרשות האוצר . על היהודים , אשר גם הם החזיקו ברכוש , כפי שראינו לעיל , לא חל דין זה כלל . הם היו רשאים להוריש את רכושם לצאצאיהם או לקרוביהם , ואלה היו רשאים לרשת ולקבל חזקה בנכסי הנפטרים . האוטונומיה שממנה נהנו יהודי ירושלים מראשית ימיו של השלטון העות'מאני בארץ ישראל , חלה גם על מוסד הירושה , והם לא נחשבו כפופים לדיני האסלאם גם בעניינים אלה ו כך , למשל , בעוד שבאסלאם זכאית הבת רק למחצית מגובה ירושתו של אחיה , הרי בדיני הירושה היהודיים לא התקיימה אבחנה — ואפליה — זו . ואולם לא תמיד נשמר כלל זה : במרוצת שנות החמישים של המאה הט"ז התלוננו יהודי ירושלים בפני הרשויות באיסתנבול על שא...
אל הספר