ל שָכ נִי ב ת ו כ ם 146 ומצור ש״תורגמו״ לאיומים מן השמיים . תחילה רשמו את הברכות ואת השכר על שמיעת מצוות ה׳, ואז את הפורענות הזוועתית שתבוא על דור שלא יעשה כן . אנו קוראים דברים אלה היום, בעידן שעדיין זוכר זוועות מסוג שהקדמונים לא חלמו עליהם . מן הנמנע לקרוא דברים אלה בלי לחשוב על סיפורי השואה ומחנות המוות וגם על האירועים שהיו בלנינגרד, בוורשה, ובמקומות אחרים במלחמת העולם השנייה, והיום גם על הזוועה של ה- 7 באוקטובר . אני מוצא את עצמי נתון בין שני קטבים בעניין זה . מצד אחד, אמונתי רחוקה כמזרח ממערב מן האל הזועם ומתנקם הזה . הדת הנשענת על הפחדה ואיומים עשתה רעה רבה בעולמנו וגרמה כאב רב לאינסוף בני אדם . הבנה כזאת של דת גם גרמה ליהודים רבים לברוח מן היהדות, שכן מי רוצה לשאת את עולו של אל מאיים ואכזרי כזה ? אני נמנה עם אלה הרוצים להיפטר ממנו סופית . דת כזאת בדרך כלל גם מאשימה את החיים בצער וסבל באחריות לגורלם . כיהודי החי אחרי השואה אני מתרעם נגד גישה כזאת . ומאידך, הקריאה הנשמעת כאן לאחריות אנושית היא קריאה חזקה ומושכת לב . ״אם בחוקותי תלכו ומצוותי תשמרו . . . ונתתי גשמיכם בעתם״ [ ויק׳ כו...
אל הספר