302 מחשבת חב"ד — מראשית עד אחרית וכו', וחלק הנשמה המתלבש בגוף, שבכללות הם כחות הגלויים של הנשמה שהם בבחי' התלבשות, הנקרא רגל שבנשמה . וע"ז נאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, ציון קאי על עצם הנשמה בחי' פנימיות הלב, ובבחי' זו אין שייך ענין השבי' והשעבוד בלעו"ז ח"ו [ = בלעומת זה חס ושלום ] , ורק ענין הגלות . משא"כ בכחות הנשמה שבבחי' התלבשות בגוף שייך ענין השבי', וע"ז אומר ושבי' בצדקה, שגם כחות הנשמה ( שבבחי' התלבשות בגוף ) שהם שבויים ממש 135 בלעו"ז, יפדו ע"י הצדקה . נקודת המוצא של דברים אלה היא קביעתו של רש"ז, שהניצוץ האלוהי שבנפש האדם 136 מכאן שהוויית האדם מראשיתה היא הוויה של גלות . הנפש הוא 'בבחינת גלות' . היא ביטוי של נוכחות אלוהית המאיימת להתפרץ ולשוב למקורה העליון . לפי שעה הנפש נתונה בשבי הגוף, ולכן גם במצב של 'גלות' . מכאן המשיך רמ"מ וטען, כי המבנה ההייררכי של הנפש מאפשר להבחין בין שני מצבים של גלות : גלות שיש בה נפילה לקליפות וגלות שאין בה נפילה כזו . הרובד העליון של הנפש ( 'נשמה' ) מתנסה בחוויית הגלות, אך איננו נפגם במעלתו . לימים שב רמ"מ וטען, כי 'הנשמה מלכתחילה 137 לעומת זאת הה...
אל הספר