הבשורה על-פי ניטשה 156 את המסורת ואת מעמדו של החכם . נראה כי באחרית חייו ניטשה חש בקשיים מסוג זה בהגותו . בניגוד לאמרתו המוקדמת כי יש לדחות מחשבות מזיקות על אפשרויות חיים שלא נבחרו, הוא מביע חרטה על הדרך בה בחר וגורס שמוטב 2 היה לו להתרכז בהוראה, לשאת אישה ולהקים משפחה . יתרון הקיים בתפיסות מסורתיות הוא שמלבד קביעת מסגרת אסקטית נוקשה הן מנחות לחזרה אל החברה והשפעה במסגרתה . ניטשה, לכל היותר, מעדיף שהאדם יפעל לטובת האחר מתוך תחושת מלאות . צייטלין מצביע על כך שתפיסות מסורתיות עדיפות מבחינה זו גם על שיטות מוסר מקובלות יותר משל ניטשה, כגון אלו של עמנואל קאנט או לב טולסטוי . הוגים אלה מעלים אידיאלים נעלים, אך אין בשיטתם דרישה ממשית לעשייה, בניגוד למצוות הצדקה והמעשר ביהדות המחייבות את האדם במימוש האידיאל החברתי . יש המצביעים על כך שהוגים שונים, גם מן האקזיסנציאליזם, מבטאים את הצורך בחזרה אל החברה לשם השפעה מטיבה עליה . רוסו למשל טוען שאותנטיות המתקיימת בבדידות בלבד היא ריקה מתוכן . סארטר דורש להעביר את המיקוד מן השאיפה לאותנטיות אל לקיחת חלק בעשייה חברתית ופוליטית . קאמי, בהגותו המאוחרת, מל...
אל הספר