הבשורה על-פי ניטשה 128 תהליך הצמיחה מעבר לסבל מחייב מציאת פשר מסוג כלשהו, שעה שישנן צורות של מתן פשר שאינן אדפטיביות או בריאות פסיכולוגית כאחרות . הדבר קושר את הסבל אצל ניטשה ברעיון אהבת הגורל . האדם נדרש לטרנספורמציה מחשבתית ורגשית שתאפשר לו להכיל ולרצות בכול, גם בסבלו . פשרו של הסבל מתגלה כמצוי בעצם השינוי שהוא עושה באדם, בין היתר בהכנעתו לתכתיבי הגורל וקבלתם באהבה . בהקשר זה, תמונת מציאות נטולת טרנסצנדנציה הופכת את עמדת ניטשה כלפי המוות לבעייתית . האדם שאינו מוצא אהבה לגורלו בתוך סבלו, יכול לפרש את העמדה כמעניקה לגיטימציה לשים קץ לחייו . מצד אחד, ממעט ניטשה בהתייחסות אל המוות ובכך מחסיר את התועלת האפשרית שבהכרה בו, בניגוד לתפיסות שונות כמו האקזיסטנציאליזם . מנגד, ניטשה דוחק באדם להזדהות עם גופו בלבד ובכך משעבדו לחרדת המוות . הפתרון של ניטשה הוא שלא לעסוק במוות כי אם בחיים . נדמה שניטשה מדמיין מצב אידיאלי בו הפרט החזק והגאה רודף אחר עוצמה ואינו מהרהר במוות, אך מזהה בחוש את הגעת שעתו למות גם אם בידי עצמו . ניתן לחשוב על השפעה עקיפה של התיאולוג מייסטר אקהרט על ניטשה, המזהה בנעורים רכיב...
אל הספר