(ד) השפה בהגותו של הראי"ה

ה ר א י " ה ו ע ו ל מ ו ה ר ו ח נ י : מ ח ו ו י ה ל ש פ ה ] 139 [ 158 מחלק התורה שבנשמתי, מהאות המיוחדתמבארי, באר מים חיים, 159 וכל לי, שכל האותיות שבתורה באות על ידי הצינור הזה אלי, העולם כולו וכל עניניו מתיחסים אלי על פי זה התוכן . בתמימות 160 בנפש נדכאה, בגבורה ועליזה קדושה אני צריך לב, ברוח נכונה, לקבל את כל שטפי הנהורות . אף על פי שהם באים אצלי פזורים 161 מאד, סופם שיתאחדו . כבר הבהרנו לעיל, שאותיות הנפש הוא מוטיב שהודגש במיוחד בספרות החסידית . הראי"ה השתמש במוטיב זה כדי לציין את שפע הכתיבה הנובע מבחינתו ממעמקי הנפש . כלומר הכתיבה איננה מצב שבו מתרחשת חוויה בהכרה או בחלום ולאחר מכן כשהחוויה נעלמת הראי"ה אץ לנסח אותה . מבחינתו הכתיבה היא לא רק רצף ( דימוי הצינור ) אלא היא המשך של החוויה עצמה . הסגנון הוא מרכיב של החוויה . הפסקה אכן הסתיימה באזכור המקור ( "שורש כל קודש קדשים", "ראש כל ראשית וכל תכלית" ועוד ) . דהיינו החוויה פותחת ממש בראשית, ומשם היא יורדת דרך הספירות הרמוזות בתיאור הספרותי ( למשל דין וחסד כ"גבורה ועליזה" ויסוד כ"צינור" ) . על כן כמעט כל פסקה רעיונית מתוך כתביו מקבל...  אל הספר