"אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד ? " [ 94 ] לא זו בלבד שהחברה הערבית נמנעה מהתקוממות ומסיוע לאויב, היא נטלה חלק בהתנדבות ענפה, ובכלל זה במישור הדקלרטיבי, באמצעות מכתבי תמיכה ועידוד להנהגה ולצבא, ובמישור הפרקטי של תרומות בכסף ובעין, תרומות דם ועבודת פועלים שהחליפו אנשי 67 מילואים שיצאו לחזית . גם כאן אפשר להתמקד בהסבר, שלפיו החברה הערבית פעלה אך ורק מתוך פחד — מפני הממסד, מפני צבאות ערב ומפני הציבור הישראלי . אולם, עלינו להכיר בעובדה שגם התקווה להשתלבות והסולידריות עשויות להסביר את התרומה ואת ההתנדבות בעורף . זאת, למרות תסבוכת הקשרים וההוויה הקרועה . אף שתופעה זו באה לידי ביטוי כבר ביומה הראשון של המלחמה, וזכתה להתייחסות מפורשת של ראש הממשלה, גולדה מאיר, ביומה העשירי ושל נשיא המדינה, אפרים קציר, שהחרה-החזיק אחריה, מדיניות הפיקוח ההדוק נותרה בעינה . במכתב ששלחו חברי כנסת מטעם רק"ח ( וילנר, טובי ולבנבראון ) לראש הממשלה מאיר, הם קָבלו על "ניסיון בלתי-חוקי להשתיק את קול השלום והתבונה" באמצעות מעצרם של צעירים שהדביקו גילויי דעת של המפלגה, וחיפוש ללא צו במשרדי הוועד המרכז...
אל הספר