הקדמה: הדמיון, הדגלים המתנוססים, אלו המקופלים בלב, והמרכז לחברה משותפת

"אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד ? " [ 16 ] למשל, כאשר גיבור העלילה שומע ברדיו "קול ישראל בערבית" במהלך מלחמת 1967 הוראה, שלפיה על הערבים המובסים מוטלת חובה להניף דגל לבן, הוא — כמי שחש עצמו מובס — נענה לקריאה, אך נעצר מאחר שעשה זאת בחיפה . לטענת השלטונות, בעשותו כן ביקש לרמוז כי זו 1 ועילת המעצר הוסברה עיר המצויה גם היא, כמו הגדה, תחת כיבוש, כך : "אין אנו מאשימים אתכם בגין מה שמתרחש בדמיונותיכם, אלא בגין מה שמתרחש בדמיונו של האיש הבכיר . הוא [ . . . ] מתייחס לדגל הלבן שהרמת על גג ביתך בחיפה כאל הוכחה לכך שאתה מטיף לתנועה 2 כדי להפיס בדלנית הקוראת לניתוק מן המדינה ולהסרת ההכרה בה" . את דעתו של "האיש הבכיר", היינו — הממסד, נדרש הערבי להפגין פטריוטיות מוחצנת ומוגזמת במיוחד : בכל שנה, מדי התקרב חג העצמאות, ערבים המניפים את דגלי הלאום בשמחה וברינה, שבוע לפני החג ושבוע אחריו . ונצרת מתקשטת במספר רב של דגלים מתנופפים ממה שתוכל לראות בתל-אביב [ . . . ] בחיפה [ . . . ] אין הבדל בין בתי הערבים לבתי היהודים זולת דגלי הלאום המנופפים מעל ביתו של הערבי לבדו . אשר לביתו של היהוד...  אל הספר