204 יהודה שנהב-שהרבני חלקי הכפר נקרעו זה מזה, ואתם משפחות, חברים, אתרים מלחמת 1967 הייתה איחוד משפחות בעבורם, והיחלצות מדגם ההפרדה אני מבקש לקרוא את 1948 לא כסוף ידוע מראש, אלא כאופציה היסטורית שהוחמצה בטקסט מכונן מזמין אותנו עדי אופיר לחזור אל מה שהוא מכנה "שעת האפס" של 1947 3 אופיר מצביע על האופן שבו מוכחשת ההיסטוריה של הכינון באמצעות החוק ופרויקט האזרחות הישראלי, ונדחקת אל עבר מיתולוגי חוץ-היסטורי במקום ההכחשה, הוא מציע נקודת מבט "שאיננה מניחה מראש את משפט-המדינה, אבל גם איננה מסלקת אותו, אלא חושבת אותו בהיסטוריות שלו" בעקבות ולטר בנימין, שראה בחוק אלימות, הוא מוסיף בצדק רב : "האלימות המכוננת קודמת למשפט ומאפשרת אותו ; האלימות המשמרת מוכלת בתוך המשפט, מוגבלת ומותנית על ידו, אבל גם היא מתנה ומאפשרת אותו" 4 האלימות המכוננת היא זו שבאמצעותה עוצבה המדינה כיהודית, והאלימות המשמרת היא זו שמגנה על הדגם הזה באמצעות האלימות נתפס משפט המדינה כמשהו שהיה מאז ומעולם 5 לכן, מציע אופיר, מה שנתפס כנקודת ההתחלה צריך להיות מוגדר כסוף התהליך הנכבה כשהאו"ם החליט על תוכנית החלוקה חיו בתחום המנדט הבריטי ...
אל הספר