היה רגע מכונן, שלא נכתב בפקודות ולא נקבע בפסיקות, אלא נחקק בדם . בימי ההלם הציבורי הקשים שאחריו החלו לצוף סיפורי הקרבות . הטנקיסטיות שבלמו את המחבלים בדרום כביש ,232 הרבש"צית שהצילה קיבוץ, סגל בסיס זיקים שהציל 90 טירונים, קצינת החמ"ל שחיסלה מחבלים והתצפיתניות שנלחמו על הקווים עד לנשימתן האחרונה . מחוץ לשדה הקרב זכו הנשים להכרה ציבורית רחבה, וצה"ל אף הציג את תרומתן, אך ההכרה הזאת לא לוותה בשינוי תפיסתי ביחס להמשך שירותן הקרבי . עשרות הראיונות שנאספו בספר זה מספרים סיפור בלתי הפיך : השינוי כבר התרחש . הציבור ברובו עיכל ומחבק אותו, אך הממסד הצה"לי מדדה מאחור, מנסה להדביק לאט את הפער . 11 . הכאוס הביא את הנשים לחזית . הכאוס הביא את הנשים לחזית דווקא ביום שבו קרסה שרשרת הפיקוד התגלתה יכולתן של הלוחמות . אילו היה מדובר בקרב מתוכנן, סביר להניח שרבים מן המפקדים היו מעדיפים להשאיר אותן מאחור . אבל ב ‑ 7 באוקטובר, מה שבימים אחרים היה נבלם מלמעלה, התרחש בפועל בשטח . הבלגן פתח את הדלת . כוחות שהתארגנו בשטח, צוותים מאולתרים ויחידות שנקלעו ללחימה בלי תוכנית מסודרת הביאו למצב שבו הלוחמות נלחמו בחזית ...
אל הספר