לי כי שניים מהם היו מוכרים לי עוד מהימים שבהם למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים . כמעט 40 שנה חלפו מאז אותם ימים . הם התבגרו, השכילו וצברו ניסיון . גם אני כבר הייתי מנוסה הרבה יותר מן הסטודנט הצעיר שהגיע מבנימינה לגבעת רם שבירושלים . בעיצומם של הדיונים על הכור הסורי ביקשתי שעמוס ידלין יביא אלי לפגישה את צוות הפסיכולוגים . רציתי לשמוע מה הם חושבים שאסד יעשה אם נתקוף ונהרוס את הכור הגרעיני, שהיה מן הסתם הפנינה שבכתר הסורי . הפסיכולוגים אמרו לי, פה אחד, שהם מעריכים כי אסד יימנע מתגובה צבאית ‑ אם ישראל תשאיר לו מרחב הכלה ולא תפרסם שום הודעה פומבית בעניין לאחר התקיפה . "אם לא נתרברב ולא נפרסם הודעות משפילות כלפי סוריה, סביר שאסד ינהג בזהירות רבה", הם העריכו . מכאן ואילך התגבשה והלכה התפיסה, שלפיה עלינו לאפשר לנשיא אסד להישאר בתוך "מרחב ההכחשה", כפי שכינו זאת הפסיכולוגים . כלומר, לבצע את התקיפה בחתימה נמוכה, לא לקחת עליה אחריות ולא להתייחס אליה בפומבי . אם ננהג כך, ייתכן שנאפשר לנשיא הסורי להבליג ולא לצאת למלחמה נגד ישראל . איש אמנם לא התחייב שכך אסד ינהג אבל זאת היתה...
אל הספר