ורבים ממנהיגי מפלגת העבודה, שחלקם היו יוצאי מערכת הביטחון . גם ראש המוסד דאז, יצחק ( חקה ) חופי, הביע התנגדות לפעולה ישראלית נגד הכור בעיראק . בניגוד לחשאיות המוחלטת שנשמרה סביב הכור הסורי, גם שנים רבות לאחר שהושמד, קיומו של הכור העיראקי היה ידוע ונהפך לנושא לדיון ציבורי ופוליטי בישראל, וגם בזירה הבינלאומית . בסופו של דבר היו שטענו כי בגין הורה לתקוף את הכור סמוך לבחירות באוקטובר 1981 מטעמים שנדף מהם ריח רע של מניפולציה פוליטית . אין טענה בלתי הוגנת מזו, ככל שמדובר במנחם בגין . לימים אף שוחחתי על כך עם בגין . הוא אמר לי שמה שהניע אותו היה החשש שאם לא יפעל לסיכול הכור העיראקי, ואם בבחירות הקרובות ‑ שמועדן כבר היה ידוע ‑ תנצח מפלגת העבודה ושמעון פרס יהיה ראש הממשלה, ישראל לא תהרוס את הכור העיראקי . בגין היה משוכנע כי זהו סיכון שאסור היה לו לקחת . אפשר היה לחלוק על גישתו, אבל היא היתה מבוססת לחלוטין על חשש לגיטימי שישראל תהיה חשופה לסכנה קיומית, וכל עוד היתה בידיו הסמכות, הוא היה חייב לפעול כדי למנוע אותה . בדיעבד ברור כי בגין קיבל את ההחלטה הנכונה . הוא היה אמיץ ונחוש . למדתי ממנו לא מעט...
אל הספר