218 ההפוגה נתקעה הרכבת שלנו, והיה נדמה לי שאני מסתובב בין נחילים של חייבים חדלי פירעון, כאילו כל אחד מהם חייב לי משהו, ומסרב לשלם . הייתי ביניהם, בבּוּקָה ומְבוּלָקָה שבמחנה אַגרָמַנטֶה, בין אנשי עם האדונים : אבל הגברים היו מעטים, רבים מהם היו קטועי גפיים, רבים לבושי סחבות כמונו . נראה לי שכל אחד צריך לחקור אותנו, להבין לפי פנינו מי אנחנו, ולהקשיב בענווה לסיפור שלנו . אבל איש לא הביט לנו בעיניים, איש לא נענה לאתגר ; הם היו חירשים, עיוורים ואילמים, מבוצרים בין חורבותיהם כמו במצודה של בּוּרוּת מרצון, עדיין חזקים, עדיין מסוגלים לשנאה ולבוז, עדיין שבויים בקשר העתיק של גאווה ושל אשמה . מצאתי את עצמי מחפש ביניהם, בתוך אותו קהל אלמוני של פנים חתומות, אַחַר פנים אחרות, מוגדרות היטב, שלרבות מהן היה שֵׁם : של מי שלא יכלו לא לדעת, לא לזכור, לא להגיב ; של מי שפקדו וצייתו, הרגו, השפילו, השחיתו . ניסיון הַבלוּתי ואווילי : כי לא הם, אלא אחרים, הצדיקים המעטים, היו מגיבים במקומם . אם בסוּבּהעלינו אורח אחד, אחרי מינכן הבנו שהצטרף אלינו שֶׁגֶר שלם : כבר לא היינו שישים קרונות, אלא שישים- ואחד . בסוף הרכבת...
אל הספר